החמרת מצב בשירותים מיוחדים – הסכנה שאיש לא מספר עליה

אז מקרה שכך היה: גברת שחולה הרבה מאוד שנים ממחלות כרוניות, קיבלה לפני הרבה שנים בעזרתנו זכאות גם לנכות כללית – שזו קצבה על פגיעה ביכולת ההשתכרות – וגם שירותים מיוחדים, על עצמותיה. בזכויות מעולות, היא הייתה מבוטחת באופן הטוב ביותר. תקשיב, היא קיבלה 100 אחוז נכות כללית ו-50 אחוז שירותים מיוחדים לצמיתות.

לימים, לצערנו הרב, היא חלתה בסרטן. בית החולים הגיש בשבילה תביעה להחמרת מצב בשירותים מיוחדים. כל הכבוד לו, חסך לה, צודק? חסך לה לכאורה, הזכרת לי כן. זה נקרא מחלקה ראשונה בבתי חולים במחלות אונקולוגיות, שזה חלק מהשירות שבית החולים נותן, וזה לרוב טוב.

במקרה שלה, מה שיצא זה שלתקופה היא באמת קיבלה קצבה גדולה יותר במסגרת החמרת המצב. אבל ברוך השם, כשהיא החלימה – מה היינו מצפים שיקרה? שנחזור למצב הקודם? אז לא. הזכאות שהוחזרה לה איננה שירותים מיוחדים. למה? הגברת כבר מתקרבת לגיל הזקנה, וככה זה המצב – ברגע שנפסקת ההחלטה החדשה, אין זכר להחלטה הקודמת. זה לא שההחלטה החדשה מתווספת על ההחלטה הקודמת.

אבל המצב הרפואי לא השתנה, מה זה משנה? נכון, אבל אלה הנהלים במוסד לביטוח לאומי – ההחלטה החדשה גוברת על ההחלטות הקודמות. אוקיי, אבל בהחלטה החדשה המצב העכשווי שלה הוא אותו מצב, אז היא צריכה לקבל את אותם דברים. ובמצב התייחסו אליה כאל חולה אונקולוגית, וקבעו לה לשנה הקרובה. אני חושבת שזה השנה. אני חושבת שאתה עושה מזה קצת דרמה, לא? הלוואי, באמת שהלוואי.

כי בסוף הגברת הגיעה לגיל זקנה, ונטרקה בפניה הדלת לחלק מהזכויות. קיימנו כמה וכמה ביקורי בית, שמגיעה אחות מטעם המוסד לביטוח לאומי, בודקת את המוגבלות של המבוטחת, ומבינה שכן, היא מוגבלת. כמו שאת אומרת, המחלות הכרוניות עדיין כאן, וגם אם היא בגיל הזה, לא נהיה קל יותר להתמודד איתן. ואיכשהו הדבר הזה חוזר לביטוח לאומי שמשנה את ההחלטה. ומה עכשיו? אני מתקשה להבין.

ואללה, אתה יודע מה, בוא נעלה אותה על הקו, מה אתה אומר? בוא נעשה משהו אחר שאנחנו לא עושים אף פעם, בוא נשנה רגע, יאללה יאללה, בוא נשנה ונשמע את הסיפור. טוב, עם מי אנחנו עומדים לדבר? אנחנו מדברים עם גברת בשם ביברלי. שלום ביברלי. היי, ערב טוב.

לצערי הרב, לינוי, ממש ממש לא מרגישה טוב. אני מרגישה שאין מישהו איתי, בגלל שחליתי בסרטן ושללו לי את הזכויות. מה זה חוסר היחס הזה אליי ולעורכת הדין שלי? לא ענו לי לשום פנייה, לא לי ולא לעורכת הדין המדהימה שלי, מיסל, מהמשרד של עורכת הדין לינוי אולניק. לצערי הרב.

בואי נעשה רגע סדר. היו לך ביקורי בית מטעם המוסד לביטוח לאומי, נכון? הייתה אחות שראתה ודיברה וראתה את הדברים במה שנקרא מנקודת מבט הכי טבעית, הכי ביתית, הכי אובייקטיבית, הכי שקופה. וכן הראית לה איך נראה יומך, קבעה מה שקבעה. הגיע למוסד לביטוח לאומי רופא מסוים, ואותו רופא כל הזמן מחליט לשנות את ההערכה ולהחליט שלא צריך להתקלח ולהתלבש, נכון? זה המקום.

יש שאלה שמעניינת – את צריכה את העזרה הזו? אני מאוד מאוד צריכה וזקוקה לעזרה הזאת. מישהו דיבר איתך ואמר לך למה הם החליטו למנוע אותה ממך? לא ענו לי, לא ענו. לא ענו לעורכת הדין המדהימה שלי מהמשרד של לינוי, בכלל לא ענו. שלושה שבועות אחרי שהאחות באה לבקר אותי בבית ונתנה לי מספיק נקודות, פתאום הפרוטוקול של האחות ירד מהאזור האישי, והופיע פרוטוקול של אונקולוג שלא ראה אותי מעולם, ופשוט שלל לי את הזכויות. וכמה שנים אנחנו מנסים להסביר להם שזה לא רלוונטי, אונקולוג. הגברת ברוך השם כבר לא חולה אונקולוגית, אבל היא עדיין חולה במחלות כרוניות. על מה ולמה רופא שלא מכיר אותה, שלא יודע מי היא, שלא ביקר אותה בבית, פשוט מבטל את מה שהאחות ראתה במו עיניה בביתה.

ותגידי ביברלי, מישהו אמר לך לפני שהגשת את התביעה להחמרה שזה יכול לגרום למצב הזה? את בכלל היית מודעת לאפשרות הזאת? זה הקטע בבית חולים, הם שולחים אוטומטית. הייתי מאוד מאוד חולה עם אלף כימותרפיות, המצב שלי היה נורא והייתי זקוקה לעוד כסף, וזה מה שבית החולים הציע. זה חיבוק דוב, ככה? זה הדימוי – שבאים לעשות לך טובה ומפרקים אותך.

ביברלי, יש לי שאלה: אם היית יכולה עכשיו לדבר רק לאותו רופא, משפט אחד, מה היית אומרת לו? שכדאי שיפגוש אותי ושיקרא את המכתבים מהאונקולוגית ומכל רופא שפגש אותי, שדיבר על המצב שלי ואיך שהכימותרפיה, הביולוגיה, הקרינות והניתוחים השפיעו עליי לרעה וגרמו למצב שלי להיות הרבה יותר קשה. ומה הם עושים? הם פשוט גורמים לי לעוגמת נפש והמון המון הפרעה. זה נורא.

אבל אם הלכת לחדר רפואה שלמה ובריאות, תודה רבה לכם, ותודה לעורכת הדין לינוי אולניק. מה נעים, תודה, תודה. גם עליי להתוודות, וכל פעם אני אומרת לכם בכל שיחה שסליחה שהגעת למצב הזה, אני באמת מתנצלת בשם המדינה. תודה, ביברלי.

איך מגיעים למצב כזה שבו יש ועדה עיוורת שהם לא יושבים? תראה, בסוף התהליך הוא ששמים חותמות, בעצם מטעם המוסד לביטוח לאומי. הגושפנקה של ההחלטה הסופית היא של רופא, החותמת שצריכה להיות זו חותמת של רופא. אבל בדרך כלל מה שקורה בהליכים קודמים – ושוב, אני כל כך הרבה שנים בתחום – שהביקור בית הוא איזשהו צינור מאוד ברור וחד, ואפילו עמוד מאוד ברור בתהליך, והרופא הוא חותמת גומי. פה הפכו את היוצרות: הביקור בית נהפך להיות איזה דף גומי שאין לו שום רלוונטיות, שהרופא בא, ובסוף מגיע הרופא ומחליט: לא, היא כבר לא חולה אונקולוגית, או שהיא במחלה בנסיגה, לא, היא לא זקוקה לעזרה במקלחת.

מה אפשר לעשות עם זה עכשיו? הם זימנו אותה עוד פעם לוועדה הרפואית, ועוד פעם אנחנו מבקשים – כל פעם שמתקשרים זה מתחדש – כדי לוודא שאנחנו מגיעים לוועדה. אנחנו רוצים לוודא שהוועדה הזאת מתייחסת לנתונים שאנחנו העברנו, שמדובר על זכאות עבר שכבר נקבעה לה, שהיה ביקור בית, לפני שאנחנו מגיעים, לפני שמטרטרים אותה. "כן כן, נבדוק את זה, נחזור אליכם, כן כן, נבדוק, נחזור אליכם". מעורבת בזה באמת ההנהלה הבכירה, מעורבת בזה. שמענו ש... כל פעם מחדש.

יישר כוח, יישר כוח לינוי. בבקשה, תתקני. כל שבוע אפילו, בואי, היית מבקשת, בדקנו, ראינו. אלוהים, שרק יהיו בשורות טובות.