לחץ נפשי בעבודה כתאונת עבודה – הכרה בביטוח לאומי

לחץ נפשי במקום העבודה — מה זה יכול לגרום, ואיך אפשר בעצם להפוך את זה לכסף? שאלת השאלות, במיוחד במדינת ישראל. איפה הלחץ הנפשי? איך אפשר לתרגם אותו לכסף?

זו שאלה טובה, כי אולי בגלל הלחץ אין כסף. עצמאים יכולים לתרגם אותו לכסף, או שרק שכירים יכולים? ברור ששניהם. לא דופקים תמיד את העצמאים בכל דרך אפשרית? תביעה לנפגעי עבודה מהמוסד לביטוח לאומי זהה לעצמאים ולשכירים.

זאת אומרת, אם עשיתי תאונת עבודה אני יכולה לקבל את זה? כל אדם שמפריש למוסד לביטוח לאומי הוא מבוטח. אבל להגיד לך שלחץ נפשי הוא קייס לתביעה — ממש לא.

אבל למה? יש המון פסיקות שמדברות על כך שסביבה לחוצה ודינמיקה לחוצה אינן בסיס לתביעה לנפגעי עבודה. אנחנו חיים במדינה לחוצה. ראית רגע את השיער שיש לי בפנים? אני בן 32, וזה הכל סטרס. כל הלובן הזה זה סטרס. אבל זה בדיוק מה שאומרים, שאנחנו חיים במדינה לחוצה. ואפילו הפסיקה מדברת על כך שאדם שמנחה קבוצות לאורח חיים רגוע ונטול לחצים, לחוץ שתהיה לו קבוצה להדריך ולהנחות. אז באמת אין דרך לבסס תביעה רק על מתחים.

מה שכן, אנחנו צריכים להראות אירוע חריג שגרם לאיזשהו פיק חריג. מה למשל יכול להיות פיק חריג? מריבה עם לקוח. לקוח שלא משלם.

רגע, רגע, לפני שנייה אמרת שאנחנו חיים בסביבה כל כך עתירת סטרס, מה כבר יכול להיות חריג? אתה קם בבוקר, יש לך גל של 300 מיילים. אם את אומרת שיש סיטואציה שבה מריבה בעבודה עם לקוח שלא משלם — זה כל יום. בדיוק, אז זה צריך להיות מאוד חריג. אם זה חלק יומיומי מהעבודה, זה גם לא טוב. צריך להראות משהו חריג. אם לצורך העניין לקוח לא שילם סכום כסף מאוד גדול, וזה לא חלק משגרת היום. למשל, אדם שעובד בגבייה ויש לו לקוח שלא משלם — זה לא חלק משגרת יום העבודה שלו, כי לצורך העניין כנראה יש לו לא מעט לקוחות שלא משלמים.

אבל זה גם לא דווקא — החלק היפה שאולי אפשר למצוא בזה — לא דווקא אירוע שלילי. למרות שקשה לנו למצוא אירועים חיוביים במדינה שלנו, זה יכול להיות גם אירוע חיובי. למשל, עובד שקיבל הודעה על קידום, וחלילה למחרת חטף התקף לב מההתרגשות. מההתרגשות שקידמו אותו, הוא היה כל כך בשוק. או שקיבל צ'ופר, נסע לכנס, וחלילה תוך 72 שעות לאחר מכן יורם הוכר התקף לב, כי פרגנו לו. הוא פולני וטוב, למשל.

מה למדתי מזה? לא לפרגן. שערו כאן, אני לא מפרגן לכם, שלא תתבעו אחר כך. אגב, אני חייב לשאול — שעובדים שלי לא ישמעו אותך — השאלה הכי מעניינת אותי כאן: את מי תובעים? כי בסוף, מכל מה שאני שומע ממך, אני כמעסיק הולך לחטוף תביעות משמאל ומימין. הלקוח לא שילם והפקידה עשתה התקף לב — תובעים אותי?

המעסיק לא חשוף בשום צורה, כמובן למעט אירוע רשלנות. גם אם הוא יוצר סטרס, זה לא קשור. ואם אני יוצר סטרס? לא תובעים אותי. שוב, אם יש אירוע רשלני, אז כבר נשאלות שאלות של רשלנות.

רגע, רגע, אבל אני אבחן את המהות של תאונת העבודה, או מחלת מקצוע — מחלה שהתפתחה כתוצאה מהעבודה. המעסיק לא חשוף לתביעות, אלא אם יש רכיב של רשלנות, וזו תביעה אחרת. במסגרת התביעה של תאונת עבודה, המעסיק לא חשוף לשום דבר.

למשל, דוגמה שניתן — מקרה שהיה לנו של אדם שעובד בתיקון אופניים. סיטואציה שגרתית והגיונית, לאחר הרבה שנים של עבודה, מעל 20 שנה, פיתח אלרגיה לשמנים ולכל מיני חומרים, דלקים, ממיסים שיש בתוך החומרים של תיקון האופניים. ופיתח מחלת עור מאוד קשה. המעסיק לא חשוף בשום צורה, למעט נושא הרשלנות — אם למשל לא היה שימוש באמצעי מיגון.

העניין הוא שיש כל מיני מקצועות ועבודות, בדיוק כמו זו שתיארת, שהם כאילו נידונים ליצירת נזק. אני תמיד משתמש בדוגמה הזאת שאת נתת לי, של פעם, מורות היו משתמשות בגיר, והאבק של הגיר היה עושה אותן צרודות. זה כאילו קצת נבואה שמגשימה את עצמה. נכון, אבל יש סיכונים שהם מקובלים במסגרת מקומות העבודה. אבל לצורך העניין לפתח מחלת עור — הוא לא אמור לסבול מזה שהוא בחר במקצוע של תיקון אופניים.

כן, אבל אני מנסה להבין את המושג הזה, מחלת מקצוע. כאילו, מראש אני נכנס למקצוע שיש בו מחלה מיועדת? לא בהכרח. לא כל מורה תפתח יבלות על מיתרי הקול, ולא כל קלדנית תפתח דלקת בתעלה הקרפלית, ולא כל עובד עם כלים רוטטים יפתח דלקת בתעלה הקרפלית, ולא כל עובד עם חומרי הדברה יפתח את מחלת הפרקינסון. אלו המחלות שבדוגמאות שנתתי — מחלות שיש בהן קשר אטיולוגי מאוד ישיר שמכין את הקרקע. עובד בחקלאות, לא בהכרח יפתח סרטנים למיניהם.

איך עובד התהליך? תסבירי לי, אני מנסה להבין. השלב הכי קריטי בתהליך הזה, בכלל בכל נפגעי עבודה, זה הנושא של ההכרה. זה אחד התהליכים היחידים במוסד לביטוח לאומי שאין לו סיכוי לערעור. אז חייבים להגיש את זה. זה ערעור שעובר לבית הדין. אי אפשר לערער על זה רק לבית המשפט — רק לבית הדין, כן.

מה זאת אומרת הליך הכרה? אני בטח רוצה שיכירו באירוע. עכשיו, אם יש אירוע תאונתי ברור, נפל מסולם, שבר רגל — קל. אבל אירוע כמו למשל התקף לב יומיים אחרי ויכוח — בעיה. או מקרה שלנו, שהיה התקף לב יום וחצי לאחר נצירת כעסים במריבה עם לקוח. אני תמיד נוצר כעסים.

שכנעתי את בית הדין שעצם נצירת הכעסים, באופן חריג עם אותו לקוח שדחה — רגע, אני רוצה להבין מה אמרת עכשיו, כי זה קצת... יש אנשים שלא מתעצבנים. זה שאני לא מתפוצץ כלפי חוץ גרם לי להתפוצץ מבפנים. זה מה שאמרת? זה בערך זה, בשפה אחרת. זה באמת טוב. כן, לחלוטין, זה בדיוק מה שאמרנו. כי הוא ידע שאם הוא באמת התפוצץ, מה שנקרא, על הלקוח — הוא עד עכשיו לא רואה את הכסף, אבל הוא בטח לא יראה את הכסף אם הוא התפוצץ על הלקוח, אז הוא נצר בליבו את הכעסים. וזה מה ששכנע את בית הדין, והאירוע הוכר כמחלת מקצוע.

זה שאת עורכת דין מכוננת, זה הבנתי. זה קצת מופרך. יצירתי, אל תגיד מופרך, תגיד יצירתי. אבל כל ההקשרים האלה — בוא, אדם שחוטף התקף לב, הלב שלו חלש, נו בוא נהיה הגיוניים. זה לא היה מראש. לא בכלל. הוא לא היה מועד להתקפי לב. יש אנשים עם היסטוריה רפואית, ואז יכול להיות שביטוח לאומי ינכה חלק על היסטוריה קודמת. או אם היה אותו מקרה בדיוק, יכול להיות שלא יכיר גם, כי יש היסטוריה קודמת. אבל לצורך העניין, אדם שעבר התקף לב כמו במקרה שלנו ללא שום היסטוריה — למה להגיד שיש לו לב חלש, שהיה לו לב חלש?

הסיטואציה לא הייתה שהיה לו לב חלש. הסיטואציה הייתה שהמקרה החריג היה בזה שהוא רב עם הלקוח. אבל לא היה לזה ביטוי. איפה העיקרון שאומר רגע, התקף לב, אתה מראש היית חולה, זה רק היה הטיפינג פוינט. איך אני מוכיח את זה? אנחנו מראים בדיקות שנעשו לפני, אנחנו מראים שהוא בא להיבדק, מראים את הכל. יש גם ממצאים ובדיקות שיכולים להעיד האם זו פעם ראשונה. למשל, ניטורי הולטר ו-CT שמקיימים בסמוך לאירוע — קריטיים מאוד.

אבל אני מנסה לדמיין — הגעתי למיון, מחזיק את החזה, רבתי עם מישהו בעבודה, מה אני אומר להם? לצורך העניין, כן. ולפעמים הצוותים הרפואיים שואלים, האם היה איזה אירוע חריג? אני מבין שהטופס הזה במיון הוא קריטי לתביעה. כן, עדיף כמובן שאם אפשר שהוא יועיל ויתרום, זה מצוין. אבל היו גם מקרים שבהם האירוע לא תועד בטופס הפנייה, וזה הגיוני שאדם מגיע למיון — אם הוא לא נשאל, הוא לא יספר. כל עוד הוא לא יספר סיפור אחר, שלא תהיה סיטואציה אחרת של "לפני שבועיים היו לי כאבים בחזה ובגב ולא אמרתי כלום". זאת אומרת, אם הוא כבר בנה איזה סיפור אחר, זה שובר לנו את האפשרויות.